הסרט הוא סרט עצוב מאוד. אולי עצוב מדי. ואולי דווקא בגלל שהסרט עצוב
מדי מפספס פון טרייר ( "לשבור את הגלים") את המטרה האמיתית לשמה הוא
יצר את הסרט והיא לגרום לצופה לחשוב. לחשוב על מה ? לחשוב על כיצד
ייתכן שהמין האנושי לא מתמחה רק בהרס סביבתו הטבעית אלא גם מכחיד
את עצמו.
הקניבליזם האנושי הזה, לפי פון טרייר, לא קורה רק בשדה הקרב אלא מתרחש
יום ביומו- זוהי לחישתה הארסית של השגרה. בשקט בשקט מבלי להעיר אף
אחד אנו מכחידים זן נדיר של בני אדם..אלה המלאכים נטולי הכנפיים,
הנשמות הטהורות בלעדי ההילה שמעל הראש. ככה סתם, מבלי לשים לב,
כמו לדרוך על פרח נדיר בזמן שאתה מתפעל מהנוף.
כשהסרט עצוב מדי הוא לא מעורר יותר מדי מחשבה כי הצופה לא מאמין
שסיפור כזה יכול להיות בכלל אמיתי והוא אולי לקוח מעולם האגדה. כי
הרי רק בעולם כזה מוכנה אם מתעוורת (ביורק) להקריב את חייה למען
עיניה של בנה, ולא לחשוב על עצמה.
ביורק היא לא על תקן גימיק מוצלח לסרט שמחפש לפרוץ את גבולות הרייטינג.
בסרט מתברר לכל כי האישה הקטנה הזו התברכה בכשרון ענק נוסף – כשרון
המשחק. היא הדמות המיתולוגית הטראגית רק שבסיפורינו אנו היא סובלת
בגלל טוב ליבה ולא בגלל גאוותה.
הקהל בסרט מקבל גם הזדמנות להיזכר בכשרונה של ביורק כזמרת – בין
הסצנות בסרט משולבים מחשבות פנטזיה על מחזמרים זוהרים בהם
משתחררת ביורק הנוצצת מכבליה של דמותה הטראגית וסוחפת אותנו
לעבר עולם אוטופי בו אנשים שרים, מחייכים, רוקדים. מאושרים. הייתכן?