בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי דירתה של קשישה לא ניתנה במתנה לנכדתה, וכי על הנכדה לפנות את הדירה ולאפשר את מכירתה, כך שיתר יורשי המנוחה ייהנו מחלקם בה. הנכדה, שלא שבעה נחת מההחלטה, ערערה עליה לבית המשפט המחוזי.
בימים אלה הכריע הרכב של שלושה שופטים מביהמ"ש המחוזי בתל אביב שאין להתערב בהחלטת קודמו, וכי יש להשאיר את ההחלטה על כנה, וזאת מפני שבגרסת הנכדה התגלו סתירות רבות, ומדובר למעשה בעסקת מכר שלא יצאה לפועל, ואשר קיבלה כסות של עסקת מתנה על מנת לחמוק מתשלום מס כחוק.
צילום: משה רון איילון
הקשישה, שהלכה לעולמה בשנת 2011, הותירה אחריה מספר נכסים, וביניהם דירת מגורים אותה רכשה מעמידר, לאחר שגרה בה עשרות שנים בדמי מפתח. דירה זו הייתה סלע המחלוקת בסכסוך המשפחתי.
על פי התביעה, הנכדה השתלטה על דירת סבתה המנוחה בתל אביב, שערכה נאמד ב-4 מיליון שקלים, החליפה מנעולים ומנעה את כניסת הבן לדירה. כשפנו יתר היורשים אל הנכדה בבקשה לפנות את הדירה, זו השיבה להם כי קיבלה את הדירה במתנה מסבתה – ואף הציגה בפניהם הסכם מתנה, וכן רישום בטאבו על כך שהדירה הועברה לבעלותה.
בצר להם פנו יורשיה של הקשישה אל עוה"ד עינבר לב, אשר הציגה בפני בית המשפט שורה ארוכה של ראיות ומסמכים המעלים חשד להתנהלות בלתי חוקית של הנכדה וסבתה – שכל מטרתה הייתה למכור את הדירה ולהימנע מתשלום מס כחוק.
עו"ד לב הציגה בפני בית המשפט שני הסכמי מכר של הדירה בין הנכדה לסבתה, שבאחד מהם עמד סכום המכירה על מיליון שקלים, ובשני – על 400 אלף שקלים. שני ההסכמים לא מומשו. בנוסף, הוצגו בפני בית המשפט תצהירים שנחתמו על ידי הנכדה וסבתה, לפיהם הוענקה הדירה לנכדה במתנה.
לטענת עו"ד לב, הנכדה הסתירה ממשפחתה ומהרשויות את העובדה, שביום שבו נחתמו תצהירי המתנה, היא חתמה במקביל גם על הצהרת חוב – הצהרה שהוצגה גם היא בפני בית המשפט, ולפיה מתחייבת הנכדה להעביר לסבתה 350 אלף שקלים. בכך נוצר מצג שווא לפיו מדובר בעסקת מתנה בין בני משפחה – עסקה שאינה חייבת במס. חרף כך, גם הפעם לא העבירה הנכדה כל תשלום לסבתה. להגנתה בעניין זה, טענה הנכדה, כי חתימתה על הצהרת החוב זויפה.
בבית המשפט התקשתה הנכדה להסביר את הסתירה בין תצהירי המתנה להתחייבות לתשלום, עליה חתמה, וגם לא הציגה כל ראיה, לפיה העבירה כספים לסבתה המנוחה. משכך היו פני הדברים, קבע בית המשפט למשפחה, כי המנוחה מכרה לנכדתה את הדירה בתמורה לתשלום כספי, ואולם מאחר שהיא לא שילמה תמורתה, הדירה לא שייכת לה, אלא מהווה חלק מעיזבון המנוחה.
הנכדה ערערה כאמור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבהרכב של שלושת השופטים – שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה – פסק, כי אין כל הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה.
שופטי ביהמ"ש המחוזי קבעו בפסק דינם שניתן רק באחרונה, כי בעדותה של הנכדה התגלו לא מעט סתירות, וכי היא התקשתה להוכיח את טענתה, לפיה חתימתה על כתב ההתחייבות זויפה, מה גם שטענה זו כלל לא נכללה בכתב הגנתה.
"המנוחה לא התכוונה להעניק למערערת את הדירה ללא תמורה, ותצהירי המתנה נחתמו משיקולי מס בלבד", פסקו השופטים. חיזוק נוסף לכך שהמנוחה לא התכוונה להעניק לנכדתה את הדירה במתנה, מצאו השופטים בעובדה, שהזכויות בדירה הועברו על שמה של הנכדה רק לאחר פטירת סבתה. "המסקנה היא שהמנוחה הסכימה להעביר למערערת את זכויותיה בדירה רק כנגד תמורה, שלא שולמה כלל על ידי המערערת, ולא הייתה למנוחה כל כוונה להעביר לה את הדירה במתנה", פסקו שופטי ביהמ"ש המחוזי וקבעו, כי הדירה מהווה חלק מעיזבון המנוחה ותחולק שווה בשווה בין יורשיה. ההחלטה הותרה לפרסום בכפוף להסתרת פרטי המעורבים